לעתים נדמה שמחאתו של הסופר ההומניסט והליברל נגד סדר הדברים החדש, נגד השקפת העולם אשר הפכה את השטן מובטל מאונס, הנה יותר המיית לב נוסטלגית מעמדה מנומקת וסדורה. ובאמת, אין הוא מציע זווית ראייה מקורית או כתב הגנה מתוחכם על הנוסחאות הישנות. ואולם, יש משהו מעורר כבוד בנחישותו לתבוע מאנשים ומעמים דין וחשבון על מעלליהם, מבלי להסתפק בהסברים ובתירוצים שכבר הרעילו כל חלקה טובה בשיח הציבורי. עמוס עוז מאמין בלב שלם ש”יש בעולם אנשים טובים. יש בעולם רשעים”, ושללא הכרה בעובדת יסוד זאת, אין באפשרותנו לנהוג באורח מוסרי.

לאור הדיאגנוזה החדה והממוקדת שמציע עוז לתחלואים המוסריים של זמננו, מאכזב לגלות עד כמה נרפה הוא הטיפול שהוא מציע. לאחר שעמד בתוקף על ממשותו של הרשע, ניתן היה לצפות שידחק בקוראיו ובמאזיניו להיאבק בסטרא אחרא עד חרמה. אבל עוז מצדד בגישה אחרת, מתונה בהרבה, שאותה הוא מעמיד מול שיטות הפעולה הקולניות של אנשי רוח אחרים במערב. “באירופה קיימת מסורת אינטלקטואלית הנראית לי זרה ורחוקה ממני, אף כי שותפים לה הרבה אנשים שדעותיהם קרובות לדעותיי” הוא כותב, ומסביר שבמסורת הזאת “מי שרואה אסון אנושי, סבל, זוועה, שפיכות דמים - ממהר לחתום על פטיציה. להביע הזדעזעות. להביע סלידה. להתפלץ. להפגין. להוקיע ולהפנות אצבע מאשימה. ובכך הוא סבור כי מילא את חובתו המוסרית”. עוז מסתייג בגלוי מכל המהומה המתחסדת הזאת, ומציע אלטרנטיבה רגועה יותר:

אני בא ממסורת אחרת. אם תרצו, אני בא ממורשת התרבות היהודית. אם תרצו -תוכלו לקרוא לה “מורשתו המוסרית של הדוקטור אנטון צ'כוב”. אם אתה נקלע למקום של תאונת דרכים קשה, או לזירה של אלימות, חובתך הראשונה אינה להוקיע את הנהג שגרם לתאונה כי אם להושיט עזרה לפצועים. לחבוש. או להגיש מים. או להזעיק עזרה. או לפחות להחזיק בידו של הפצוע.

ועוז מסכם את עיקרי השקפתו המעשית בהמלצה הבאה:”יש צורך בעדינות מוסרית ולא בזעם מוסרי. יש צורך בחמלה ולא בהטפות מוסר. יש צורך בראייה יחסית, מורכבת, סבלנית ומלאת הומור ולא בצדקנות יבשה, מתנשאת וזועפת”.

למקרא הצהרה זו עשויים מקצת הקוראים להגיב בהרמת גבה. הרי שמו של עמוס עוז מתנוסס בגאון על לא־ מעט פטיציות, ובהופעותיו הציבוריות המרובות והמתוקשרות לא היסס מעולם לצאת בהטפות מוסר, שהיו נגועות בשמץ מאותה “צדקנות יבשה, מתנשאת וזועפת”. ועם זאת, מובן שהשאלה האמיתית נוגעת פחות להתנהגותו האישית ויותר לטקטיקה שהוא מתווה. האם די ב”עדינות מוסרית” כדי לתקן עולם פצוע ומדמם? האם היא מספקת לנו כלי יעיל להתמודדות עם רוע ברוטלי וחסר מעצורים, מן הסוג שהסופר מאבחן בכשרון כה רב?

עוז עצמו מודע כנראה למגבלות גישתו. במקום אחד בספרו הוא מזכיר את סיפורן של קרובות משפחה, אשר שוחררו מטרזיינשטאט בידי חיילי הצבא האדום, ומודה ש”יש מצבים שבהם את התוקפנות מוכרחים למחוץ בכוח הנשק לפני שהשלום יוכל להשתרר”. לא נותר אלא לתהות אם גם את הגייסות היוצאים למלחמה הצודקת הזאת יש לצייד באותה “ראייה יחסית, מורכבת, סבלנית ומלאת הומור” שעליה ממליץ עוז בכל פה. מלחמת העולם השנייה, שבה נאבקו מיליוני בני אדם ממזרח וממערב ברשע קיצוני ומוחלט, מלמדת אותנו לקח שונה בתכלית. במחקרו המעולה למה ניצחו בעלות הברית? (שתורגם לעברית בשנת 1999) מסביר ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד אוברי כי הצלחתן של ארצות־הברית, בריטניה וברית־המועצות בהבסת גרמניה הנאצית ושותפותיה הייתה קשורה במידה רבה בתפיסתן את המלחמה כמסע צלב מוסרי, שבו יש להכריע את האויב בכל מחיר. ממשלות בעלות הברית וכלי התקשורת שלהן קראו להמונים לשטום את הנאציזם ואת גרמניה בכל לבם ובכל מאודם. “תחי השנאה הקדושה” הכריז פראבדה ביולי 1942, ומאמר מערכת שהתפרסם באותה תקופה בדיילי אקספרס קבע ש”אי־אפשר לנצח במלחמה בלי לשנוא את האויב”. אוברי מדגיש:

הקריאה לדגל של האנרגיות המוסריות, בדומה לגיוס של המשאבים הטכניים והכלכליים, הייתה יסוד חיוני במאמץ המלחמתי של שני הצדדים. במיוחד במלחמה זו, שבה לחמו חברות על עצם הקיום שלהן, או חשבו שזה המצב. בדומה למלחמות הדת של המאה השש־עשרה, גם מלחמת העולם השנייה התנהלה באכזריות ובתחושת ייאוש, שנולדו מתוך פחדים אמיתיים ושנאות עמוקות... מחויבות מוסרית לשירות העניין חושלה מתוך תערובת משכרת של זעם, נקם, תיעוב ובוז, עוצמת תחושות ועומק חרדות שלא נחוותה כמותה מאז ימי אירופה של המהפכה הצרפתית או מלחמת שלושים השנה. אוכלוסיות משני עברי המתרס קיימו את המאבק בתחושה מסוימת של צדקת עניינן, ב”שנאה הקדושה” ההיא.

בסיטואציות מסוימות, ומלחמת העולם השנייה הייתה רק אחת מהן, חמלה, אמפתיה וסבלנות עלולות לגרום יותר נזק מתועלת. אפשר להסכים עם התנגדותו של עוז להתלהמות המתחסדת של אינטלקטואלים אירופים, ובמיוחד אם היא מגויסת לעתים קרובות בשירותה של המטרה הלא־נכונה, אך ספק אם אפשר לעגן בה פסילה גורפת של זעם מוסרי - ואפילו של “שנאה קדושה” - ככוח מניע רב־עוצמה במאבק ברשע. גם מורשת התרבות היהודית, שבשמה הוא מתיימר לדבר, גרסה אחרת. שאול המלך, שגילה עדינות מוסרית יוצאת מגדר הרגיל בטיפולו באגג מלך עמלק, גונה על כך בכל תוקף במקרא ובספרות חז”ל. “כל שהוא רחמן על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים” אמר עליו רבי יהושע בן לוי. היהדות מגלה סובלנות מוגבלת מאוד, בלשון המעטה, כלפי גילויים של רוע (כפי שניתן ללמוד, למשל, ממאמרו של מאיר סולוביציק, “האם יש מקום לשנאה?”, שהתפרסם בגליון 19 של תכלת) ואין היא בוחלת באלימות קיצונית כדי להכריתם מעל האדמה. נדמה, אם כן, שאם ברצונו של עמוס עוז לתלות את המשנה האתית שלו במסורת תרבותית כלשהי, ייטיב לעשות אם יחפש את מבוקשו במקורות אחרים -בברית החדשה, למשל.

עוז הוא מאבחן מעולה של כשלים מוסריים, אך בדרך המובילה מן הניתוח לעשייה הוא מאבד דבר מה מהותי - את רוח הלחימה. האירועים של הזמן האחרון סיפקו לכך המחשה בולטת. עם פתיחת המערכה נגד כוחות החיזבאללה בלבנון ביולי 2006 נמנה עוז עם אנשי הרוח אשר הביעו תמיכה בפעולה הישראלית. ברם, ההתכתשות הממושכת והעקובה מדם הייתה כנראה למעלה מכוחותיו. במסיבת עיתונאים שכינס ב־10 באוגוסט יחד עם הסופרים א”ב יהושע ודוד גרוסמן יצא בקריאה להפסקת אש מיידית. באותו אירוע דיבר בחריפות נגד “האיסלאם הרדיקלי והמיליטנטי”, שלאלימותו הרצחנית אין דבר וחצי דבר עם “הכיבוש, עוולותיו או ההתנחלויות” -אך קבע, באותה נשימה, שהשאיפה לנצח את ציר הרשע של איראן והחיזבאללה היא “יעד הזוי”. נאמן למרשם הפוליטי שבו צידד לכל אורך דרכו הציבורית, המליץ עוז “להתחיל דיון על כל הבעיות הפתוחות בין ישראל ללבנון”, משל יש בכוחם של דיבורים בלבד לפוגג את החשיכה.

חולשה זו מפחיתה במידה רבה מעוצמתו המוסרית של על מדרונות הר געש. לקריאה בספר נלווית התחושה שמבטו התכול והעז של הסופר מסוגל להבקיע מבעד לצעיפי האשליה ולראות את המציאות נכוחה, אך הוא אחוז פיק ברכיים; הוא אינו רוצה, או אינו מסוגל, להסיק את המסקנות המעשיות הנכונות מן הניתוח שהוא מציע.

באחת המסות בספר מציע לנו עוז לצייר לנו בדמיוננו כפר קטן למרגלות הר געש העומד להתפרץ. “הר הגעש רועד ומזדעזע כל הלילה, פולט עשן וגצים, נוהם ורוטן, וכפעם בפעם גם מגלגל אל הכפר סלעים לוהטים”. התיאור הזה, טוען עוז, הולם את מצבה של ישראל מאז הקמתה, אבל “הוא גם תמונת המצב האנושי באשר הוא. הלא כולנו, בכל מקום, חיים על צלע הר געש פעיל”. עוז מוסיף ומדמה את עצמו לסופר החי באותו כפר. בעיניו, יש לסופר הזה תפקיד ברור: לעצור את שפיכות הדמים, לייצב את מצבם של הפצועים ולסייע בריפוי הפצעים. אבל למקרא החיבור של עוז ניתן להתרשם כי הדימוי שבו הוא משתמש מוטעה ומטעה: החברה שבה הוא חי אינה כפר על מדרונות הר געש, אלא מחנה מוקף באויבים, והאסון שהוא מבקש למנוע לא ייגרם על ידי כוחות הטבע הנייטרליים, אלא בידי רוצחים חמושים וששים אלי קרב. במצב עניינים מסוג זה עומדת בפני הסופר, בדיוק כמו בפני אנשי הקהילה האחרים, דרך פעולה אחת ויחידה: להילחם.

אסף שגיב הוא עורך בכיר בתכלת.