החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור


 
בהתאם לעמדתם המחקרית, המציגה את היהדות החרדית כתופעה חדשה יחסית, ניסו כץ ותלמידיו להראות כי הצורך להגן על ערכי העבר במסגרת המאבק עם המודרניות אילץ את האורתודוקסיה להעניק משנה תוקף לעקרונות מסוימים, שלא היו בעלי חשיבות מרכזית במסורת, ולהציגם כעיקרי אמונה שכל המערער עליהם נתפס ככופר. דוקטרינת "דעת תורה", הקובעת כי בסמכותם של גדולי התורה להכריע ולפסוק בשאלות שאינן הלכתיות במובהק (ובכללן כמובן סוגיות פוליטיות), היא בעיניהם דוגמה בולטת לכך.15 הטענה כי דוקטרינה זו היא חידוש גמור, שתכליתו הרחבת גבולות הסמכות הרבנית כתגובה לניסיונות המודרניים לצמצמה, עוברת כחוט השני במאמרים המופיעים בקובץ בין סמכות לאוטונומיה, שיצא לאור בשנת 1997, בעריכת זאב ספראי ואבי שגיא.16 החוקרים שנטלו חלק בכתיבת מאמרי הקובץ נחלקים ביניהם בעיקר באשר לתיארוך ולמקום הופעתו של החידוש. יעקב כץ, למשל, גורס שעקרון "דעת תורה" צץ לראשונה במאבקים שניהלה האורתודוקסיה נגד תנועות הרפורמה בהונגריה בשנות השישים של המאה התשע־עשרה,17 ואילו חוקר מדעי היהדות לורנס קפלן טוען כי הדוקטרינה הופיעה בחוגים ליטאיים בארץ ישראל לאחר השואה.18
עמדה זו, כאמור, מקובלת בחוגים האקדמיים. ברם, היא סובלת מלקונות מהותיות. נדמה שמסיבות שונות, שיש בהן מרכיב אידיאולוגי ופוליטי לא־מבוטל, נוטים חוקרים מסוימים להתעלם ממעמדו המרכזי של הרב בחברה המסורתית וליצור תמונה מוטעית שלפיה הסתכם תפקידו בבדיקת ריאותיהן של פרות, ורק מפעם לפעם התערב בהחלטותיהם של פרנסי הקהילה. ואולם, ראוי להדגיש שישנם גם חוקרים המציגים הערכות שונות. חיים סולובייצ'יק, לדוגמה, מציין ש"בעלי אוטוריטה תלמודית אכן נקטו עמדה לגבי עניינים פוליטיים בעבר. מה שחדש בזירה של ימינו הוא תכיפותן והיקפן חסרי התקדים של עמדות אלו, והתוקף הסמכותי הנלווה להן".19 חוקר ההגות החרדית בנימין בראון משמיע דברים נחרצים עוד יותר נגד הדעה הרווחת בקרב עמיתיו. לטענתו, ההתעסקות האקדמית בהיבט ההלכתי־מעשי של דוקטרינת "דעת תורה" אינה יכולה להתעלם מן הממד התיאולוגי שלה, המקופל ברעיון "דכולא בה". מימרתו של בן בג־בג בפרקי אבות, "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה",20 שולבה במרוצת הדורות עם המדרש על "אור הגנוז", שלפיו גנז הקדוש ברוך הוא בתוך התורה אור שאפשר לצפות בו "מסוף העולם ועד סופו",21 והולידה את האמונה שלפיה התורה מקפלת בחובה את מכלול הידע על המציאות, ומכאן גם תשובות לכל השאלות. עיקרון זה הוא הבסיס המסורתי המאפשר הרחבה מתמדת של סמכותם של גדולי התורה. בראון מדגיש כי
"דעת תורה" היא אחת התופעות שבהן הוצגה תיאוריית "האורתודוקסיה כתגובה", מיסודו של פרופ' יעקב כץ. תיאוריה זו, ביישומיה השונים, מציגה תדיר את החיץ הפעור בין החברה המסורתית, הטרום־מודרנית, ובין החברה האורתודוקסית, ה"מעוגנת במסורת" (כלשונו של כץ), שהיא בבחינת "מוטציה" של הראשונה (כלשונו של משה סמט). לא באנו להציע כאן ערעור גורף על תיאוריה זו, אך לעתים נראה כי תיאור החיץ עמוק ודרמטי מדיי. הנדבכים החדשים שבונה האורתודוקסיה נשענים תדיר על מקורות שיש להם שורשים עמוקים במסורת, והוספתם של נדבכים אלו על גבי הקומות הישנות רק מעידה על דינמיות ופוריות בחברה שנתפסת לפעמים כקפואה וכחסרת חיוניות.22
דוקטרינת "דעת תורה" היא רק דוגמה אחת להיבט של החיים החרדיים המוצג במחקר האקדמי כחידוש שאין להבינו אלא כתגובה למודרניות.23 טענות ברוח דומה מושמעות גם כלפי החברה החרדית במדינת ישראל. חלוץ חוקרי החברה החרדית בישראל, מנחם פרידמן, תלמידו של כץ, אימץ את ההבחנה שקבע רבו בין החברה המסורתית לחברה החרדית כנקודת מוצא לניתוח סוציולוגי המבקש להסביר את הצלחתה של החברה החרדית בהתמודדות עם אתגרי המודרניות. הצלחה זו, טען פרידמן, נובעת מיכולתם של החרדים לנצל את משאבי חברת הרווחה המודרנית להקמת "חברת לומדים", שבה נהוג ללמוד בישיבה עד לנישואין וכמה שנים לאחר מכן. רבי ישעיהו קרליץ, החזון אי"ש, שהיה מנהיג הציבור החרדי בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה, וקבוצת האידיאולוגים שהתרכזה סביבו, טיפחו אידיאל של לימוד תורה כמימוש השלמות הדתית - אידיאל שהצליח לשבות את לבותיהם של החרדים הצעירים ושל בנות מערכת החינוך החרדי 'בית יעקב', ששאפו להינשא לבן־תורה ולפרנסו באמצעות עבודה מחוץ לבית. אתוס חברת הלומדים יצר פערי השכלה בין הצעיר החרדי, שלמד אך ורק בישיבה ולא התנסה בלימודים חילוניים, לצעיר הלא־חרדי. כתוצאה מן הפער הזה, נאלצים האברכים הצעירים להישאר כל חייהם במסגרת חברת הלומדים, משום שסיכויי ההצלחה שלהם מחוצה לה קלושים למדיי. השחרור מן השירות הצבאי, שמותנה אף הוא בהישארות במסגרת הישיבה, תרם להקמת גטאות־מרצון, שצמצמו עוד יותר את האפשרות לקשר בין החרדים ובין העולם שבחוץ.24
גם יוסף דן, חוקר מחשבת ישראל, רואה בנורמה החרדית של הלימוד בישיבה עד גיל מאוחר תופעה חדשה שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה היהודית. והוא מוסיף ומציין שורה של מאפיינים נוספים המבדילים את החברה החרדית כיום מן היהדות המסורתית: ההסתמכות על קופת ציבור לא וולונטרית - כלומר, על מסים ולא על תרומות; אפליה עדתית; התנהגות ציבורית תוקפנית; השלטת סגנון לבוש, ועוד. על רקע זה קובע דן כי "אמונתם של החרדים שהחברה אותה הקימו במדינת ישראל מהווה חוליה בשלשלת רציפה של תולדות הקהילה היהודית בכל הדורות היא אמונה חסרת בסיס. החרדיות הישראלית היא תופעה ישראלית ייחודית, שאין לה אח ורע ולו בקירוב, בכל תולדות ישראל בעשרות ארצות פזוריו".25
זוהי אמירה נחרצת, אך נדמה שהיא נשענת על בסיס רעוע מעט. דן, בדומה לחוקרים אחרים, אינו מבחין בין דרכי פעולה שונות שאומצו בידי החרדים מתוך גמישות אידיאולוגית ובין העקרונות התיאולוגיים הנוקשים המדריכים אותם כשם שהדריכו דורות קודמים של יהודים. הרי החרדים הם הראשונים שיודו כי החלת חובת הלימוד בישיבה על הכלל הונהגה מתוך ניסיון לבנות מחדש את עולם התורה שנכחד בשואה. אבל אי־אפשר לייחס לנוהג זה אותה מידה של חשיבות כמו לעיקרי האמונה החרדית - החומרה בשמירת המצוות, קבלת הסמכות הרבנית, דחיית הערכים המודרניים מתוך נאמנות ל"תורה מן השמים" כהתגלות אלוהית מוחלטת - המבטאים, מנקודת מבטו של הציבור המקבל אותם, את מחויבותו העמוקה והבלתי מתפשרת למסורת. גם לפעלתנות הציבורית האגרסיבית ולגילויי האפליה העדתית, המאפיינים כיום חוגים נרחבים בזרם החרדי, אין משמעות תיאולוגית של ממש, והם נובעים, בסופו של דבר, מנסיבות השעה ולא ממרכיב ערכי קבוע ו"מהותי" של זהות.26
אין חולק על כך שבמאבקה לשמר את המסורת נקטה החברה החרדית אמצעים שונים, שחלקם הם בגדר חידוש היסטורי. ראוי לציין כי אמצעים אלו כוללים גם דפוסי פעולה מודרניים, כמו התארגנות במפלגות, פרסום עיתונים וכיוצא באלה. אבל החוקרים המתייחסים כמעט לכל תופעה אורתודוקסית כתגובה למודרניות נוטים לעתים להתעלם מהיבט ההמשכיות, כלומר מן היסודות המשותפים להוויה החרדית ולמסורת שהיא מבקשת לשמר.27 המשכיות זו, המייחדת את הזרם החרדי בימינו, מתבטאת בעיקר בתחום העקרוני והערכי, ופחות מכך במישור המעשי.28 ובמובן זה, כפי שנראה בהמשך, היא עשויה לשמש לנו לקח מאלף.
 
בשל התפיסה הרואה בחברה החרדית של ימינו חידוש היסטורי, תגובת נגד לאיום מצד התרבות המודרנית הסובבת, נחפזו חוקרים רבים לקבוע כי אותם תהליכים אשר אפשרו את התעצמותה של החברה הזאת סופם שיביאו גם לקריסתה מבפנים. אלא שתחזיות אלו, בדומה להנחות היסוד שעליהן הן נשענות, לוקות לרוב בראייה חלקית של המציאות - עובדה המעמידה בספק גדול את אפשרות התממשותן בעתיד הנראה לעין.






הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017