האם הרצל רצה מדינה יהודית?

יורם חזוני

גם אחרי דה–קונסטרוקציה, התשובה היא עדיין "כן"


באופן כללי ניתן לומר שמעשיו ורעיונותיו של תיאודור הרצל אינם מעוררים עניין רב בקרב אנשי תרבות בישראל. אולם ישנה נקודה אחת בקורפוס הנרחב של כתביו שהפכה לנושא החוזר ונשנה בשיח הציבורי בחמש-עשרה השנים האחרונות: אינטלקטואלים ישראלים מתעקשים לציין שספרו הקטן של הרצל Der Judenstaat (1896) לא נועד להביא להקמתה של מדינה יהודית. תחת זאת, הם טוענים, כיוון המחבר לישות שהוא כינה "מדינת היהודים", כשם הספר בגרסתו העברית: מדינה בעלת רוב יהודי, אך ללא מאפיינים "יהודיים" פרטיקולריים אחרים. לפי תפישה זו, מי שסבור שהרצל היה אבי המדינה היהודית – מונח המופיע מספר פעמים, בין היתר, במגילת העצמאות – אינו אלא טועה.

אפשר שסוגיה זו לא הייתה מתבלטת כנושא ראוי לדיון, אלמלא החשיבות הרבה שחלק ממפיצי הטענה הזאת מייחסים לה, והעובדה שבין אלה נמנים משפטנים, אקדמאים ואנשי חינוך מן השורה הראשונה – אנשים בעלי נכונות ויכולת להשתמש בתפישותיו של הרצל, כפי שהם מפרשים אותן, כדי להביא לשינוי באופייה הלאומי של מדינת ישראל. מאלף לבחון, למשל, את הקביעות שלהלן, הבאות מפיהן של דמויות מפתח בתחומים אלו.
שרת החינוך לשעבר שולמית אלוני:
אני לא מקבלת את המושג "מדינה יהודית". היא "מדינת היהודים" אם אנחנו מדייקים. הרצל כתב את הספר מדינת היהודים.1
משה צימרמן, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ויושב ראש ועדת משרד החינוך אשר הכינה את תכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה לחטיבת הביניים (1995):
בישראל... המושג ההרצליאני "מדינת יהודים" מתגלגל לכיוון האתנוצנטרי המובהק "מדינה יהודית"...2
הסופר עמוס עוז:
ספרו של הרצל נקרא מדינת היהודים ולא "המדינה היהודית": מדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים...3
וטיעונים דומים נשמעים מפי דמויות חשובות נוספות בתדירות מרשימה.4 אפילו ספר האזרחות החדש של משרד החינוך, שנלמד כעת בכל בית ספר תיכון במדינה, מדגיש בפני התלמידים את "שם ספרו של הרצל: מדינת היהודים (ולא מדינה יהודית)".5
בהקשר זה, אי-אפשר שלא להזכיר את קלוד קליין, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, שכל כך השתכנע שהרצל רצה להקים "מדינת יהודים" – ושהעולם חייב להבין זאת – עד שב-1990 הוציא מהדורה צרפתית חדשה של הספר בפריז, ובה נפטר מן הכותרת המקורית של הספר לטובת שם חדש: לאחר תשעים וארבע שנים שבהן נקרא ספרו של הרצל L’État Juif ("המדינה היהודית"), היום ניתן לרכוש את מהדורת קלוד קליין, המתהדרת בכותרת L’État des Juif ("מדינת היהודים"). "אין כל מקום לספק", קובע קליין במבואו, "בהחלט מדובר ב'מדינת יהודים', ולא ב'מדינה יהודית'".6 מאז, אימץ את החידוש גם מוציא לאור אמריקני, והחל מ-1996 ניתן לקנות מהדורה אנגלית של The Jewish State הנושאת לראשונה את הכותרת The Jews’ State.7
ויכוחים סמנטיים מעין אלו אינם מושכים תשומת לב כה רבה, כמובן, אלא אם שאלת המינוח מסמלת מאבק עמוק הרבה יותר על משמעות ההיסטוריה והערכים המשתקפים דרכה. ומקרה זה אינו יוצא מן הכלל. מה שמניע את הדיון הוא רצון להוציא מכלל שימוש את הביטוי "מדינה יהודית", שעד לא מכבר נהנה מקונצנזוס כמעט מוחלט. מונח זה היה שגור בפיהם של ציונים בכל העולם, לרבות בארץ ישראל, במשך עשרות שנים לפני הקמת המדינה. כאשר הוכרזה לבסוף עצמאות יהודית במאי 1948, חתמו כל המפלגות היהודיות בארץ, מהקומוניסטים ועד אגודת ישראל, על מגילת עצמאות אשר השתמשה במונח "מדינה יהודית" לא פחות מחמש פעמים.8 הרצל מוזכר במגילה אף הוא, כ"הוגה חזון המדינה היהודית".9
ההתייחסות אל מדינת ישראל כאל מדינה יהודית לא הייתה עניין של קונצנזוס רק בזמן הקמת המדינה; גם לאחר מכן רעיון זה עמד במרכז מסורת מדינית ישראלית סמכותית אשר זכתה לתמיכת הרוב המכריע של היהודים בכל העולם במשך עשרות שנים. אכן, עוד ב-1988, אפילו דמות רדיקלית כישעיהו ליבוביץ' – שהמשותף בינו ובין בן-גוריון במישור הפוליטי-ציבורי היה מצומצם ביותר – יכולה הייתה להשתמש באותו מונח, בדיוק כפי ששימש בלשונם של מייסדי המדינה ארבעה עשורים לפני כן, בכדי לתאר את ייעודה הרצוי של מדינתו:
מדינה יהודית... [היא] הכוונת עיקר כוחותיה לטיפול בבעיות העם היהודי, במדינה ובגולה: הבעיות החברתיות, העדתיות, החינוכיות והכלכליות; יחסי המדינה עם הגולה; יחסי המדינה עם היהדות וכדומה.10
כלומר, ישראל היא מדינה שהיא יהודית במהותה, בכך שהייעוד שהיא משרתת הוא הכוונת כוחותיה של המדינה "לטיפול בבעיות העם היהודי". עיקרון זה הביא להקמת מערך מקיף של חוקים וקווי מדיניות "יהודיים", ובכללם חוק השבות; חוק חינוך ממלכתי, אשר מחייב את בתי הספר להקנות לתלמידים את "ערכי תרבות ישראל" ולטפח "נאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל";11 השתתפותם של צה"ל ושל שירותי הביטחון בפעולות שמטרתן הצלת יהודים לא-ישראלים בחוץ לארץ; מעורבותם של בתי משפט ישראליים בשפיטתם של פושעי מלחמה נאצים בגין "פשעים כלפי העם היהודי"; חוקים הקובעים מעמד ממלכתי לסמליו של העם היהודי, לרבות חגי ישראל והשבת; ורבים אחרים. מובן שניתן היה להתווכח לגבי פריט זה או אחר בתוך מדיניות "יהודית" זו של ממשלות ישראל הראשונות, אולם כמעט כל יהודי – בישראל כמו גם בעולם – קיבל את העיקרון שישראל הוקמה כ"מדינה יהודית", לא רק מבחינה דמוגרפית, אלא גם מבחינת ייעודה, ערכיה, מדיניותה ומוסדותיה.
הניסיון לקדם את התפישה שלפיה ישראל אמורה להיות "מדינת יהודים, ובוודאי לא מדינה יהודית" - ולייחס אותה להיסטוריה הציונית מאז הרצל – מייצג, לפיכך, בחירה להתנתק מן הרעיון המרכזי במסורת המדינית הישראלית, ולהמירו במשהו אחר. לאחרונה תיאר מגמה זו ההיסטוריון מרדכי בר-און:
בדיון על יהדותה של ישראל... רבים מעדיפים להימנע מלקרוא לישראל "מדינה יהודית". הם מעדיפים להשתמש במונח הנייטרלי יותר "מדינת היהודים". העדפה זו מרמזת על כך... שישראל מתוארת מבחינה עובדתית בצורה הטובה ביותר כמדינה שבה היהודים הם הרוב...12
כפי שמסביר בר-און, המונח "מדינה יהודית" נדחה עקב אי-נוחות אידיאולוגית הולכת וגוברת, הנובעת מן ההשלכות הנורמטיביות של מדינה שהיא "יהודית" בייעודה הבסיסי. המונח "מדינת היהודים", לעומת זאת, הוא תיאורי, ומתייחס באופן כמעט בלעדי לעובדה שישראל היא "מדינה שבה היהודים הם הרוב". למרות שלא כל חסידי המונח החדש משתמשים בו באופן זהה, המשותף לכולם הוא התנגדותם לרעיון – או לפחות האי-נוחות שהם חשים לגביו – שמדינת ישראל צריכה לעסוק בראש ובראשונה באינטרסים ובשאיפות של העם היהודי. הם מעדיפים לפרש את ייעודה של המדינה כזהה לזה של שאר מדינות העולם כפי שהם מדמיינים אותן: מדינות "נייטרליות" ללא משימות פרטיקולריסטיות, ובעצם ללא משימות כלשהן מעבר לדאגה לרווחתם של האנשים החיים בתוך גבולותיהן. כפי שניסח זאת עמוס עוז: "המדינה אינה אלא כלי... והכלי הזה צריך שיהיה שייך לכל אזרחיו – יהודים, מוסלמים, נוצרים... המושג 'מדינה יהודית' אינו אלא מדוח".13
ההסתייגות הנוכחית מרעיון "המדינה היהודית" היא המניעה במידה רבה את הדעה העיקשת כי הרצל מעולם לא כיוון למדינה כזאת – ושה-Judenstaat שלו הייתה אמורה להיות "מדינת יהודים" בלבד. שכן אם הרצל עצמו, מייסדה של ההסתדרות הציונית, לא ביקש אלא להקים "מדינת יהודים" – מדינה נייטרלית שיהיה בה אמנם רוב יהודי, אך בכל מובן אחר תהיה מדינה לא-יהודית במהותה – אזי התומכים ב"מדינת יהודים" כיום יכולים להציג את עצמם כדובריה של המסורת הציונית האמיתית, שעליה מושתתים חיי הציבור הישראליים בני-זמננו. במילים אחרות, הטענה כי הרצל נמנה עם מתנגדי המדינה היהודית הופכת לנשק במאבק נגד הכוונה הברורה של מחברי הכרזת העצמאות לכונן את ישראל כ"מדינה יהודית", ובייחוד נגד רעיונותיו של דוד בן-גוריון ושל הזרם המרכזי בציונות שאותו ייצג.
אמנם, זכותם של המתנגדים לרעיון המדינה היהודית לנסות ולדחוק אותו אל מחוץ למסורת המדינית הישראלית. אך קשה מאוד למצוא יסוד לניסיון לגייס את הרצל למאמץ זה. כי גם אם פעילי "מדינת היהודים" של היום רוצים בכך, הרצל לא נמנה בשורותיהם. האמת היא כפי שכתוב במגילת העצמאות: הרצל היה "הוגה חזון המדינה היהודית" – האיש שטבע את המונח "מדינה יהודית", האיש שבחר במילים אלו מפני שהן תיארו בדיוק את המדינה שביקש לכונן.
כדי לבסס טענה זו, אדון בשלוש שאלות: ראשית, אבחן את השאלה הסמנטית, האם הרצל התכוון להגדיר את המדינה שביקש להקים "מדינה יהודית", או שמא, כפי שנטען לעתים כה תכופות בשנים האחרונות, לא התכוון לכך כלל. שנית, אפנה לשאלה המהותית, ואשאל האם המדינה שהרצל הציע בספרו, כאידיאל פוליטי, הייתה במובן משמעותי כלשהו מדינה "יהודית". ושלישית, מכיוון שרבים מן הדוגלים ב"מדינת יהודים" בשנים האחרונות קושרים מונח זה עם האמונה, המיוחסת להרצל, בזכות "הפרדה" של הדת היהודית מן המדינה, אבדוק אם הרצל אכן קיבל דוקטרינה שכזו. סבורני שלאחר מאמץ כן לרדת לעומקן של שאלות אלו, לא ניתן אלא להסיק כי הטיעון שה-Judenstaat של הרצל נועדה להיות "מדינת יהודים" נייטרלית, הוא חסר כל בסיס.
 
 
ב
נפנה קודם לשאלה הסמנטית: האם הרצל התכוון, כפי שטוענים תכופות, שהמונח Judenstaat בכותרת הגרסה הגרמנית של ספרו יובן כ"מדינת היהודים" – ולא כ"מדינה יהודית"?
הרצל כתב את Der Judenstaat במהלך שנת 1895, כהרצאה שהתעתד לשאת בפני בנקאים ודמויות יהודיות חשובות נוספות במערב אירופה, שקיווה כי ימלאו תפקיד מרכזי בניהול המשא ומתן עם המעצמות האימפריאליות לשם הקמתה של מדינה יהודית עצמאית. בנובמבר באותה שנה הביא הרצל את תכניתו המדינית בפני קבוצה של יהודים אנגלים בעלי השפעה בשם 'מועדון המכבים'. בעקבות אותה הרצאה התבקש להגיש מאמר בנושא לג'ואיש כרוניקל הלונדוני, ומאמר זה, שהופיע ב-17 בינואר 1896 תחת הכותרת "פתרון השאלה היהודית", היה בעצם הופעת הבכורה של רעיונו. נמצאים בו קווי המחשבה העיקריים של ספרו, וכן המונח האנגלי Jewish State ("מדינה יהודית"), שהרצל השתמש בו בעקביות כדי לתאר את המדינה העצמאית שרצה להקים עבור העם היהודי.
ב-19 בינואר, לאחר הופעתו של המאמר באנגלית, חתם הרצל על הסכם להוצאת הגרסה המלאה של הספר, תוך שהוא מציין ביומנו שבכוונתו להחליף את כותרתו המסורבלת ב-Der Judenstaat, הפשוטה בהרבה.14 המהדורה הגרמנית ראתה אור ב-14 בפברואר 1896. בה בעת הוציא הרצל גם מהדורות בצרפתית ובאנגלית, שאותן מימן מכיסו.15 לכותרת המהדורה הצרפתית השתמש הרצל בצירוף L’État Juif ("המדינה היהודית"), ולמהדורה האנגלית נתן את הכותרת A Jewish State ("מדינה יהודית").16
קשה לטעון שבחירתו של הרצל בכותרות אלו הייתה מקרית. הרצל דיבר צרפתית רהוטה, והאנגלית שלו, שהייתה אמנם בינונית, הייתה טובה דייה כדי שיוכל להבין את משמעות המיליםJewish State . יתר על כן, למהדורות של החוברת באנגלית ובצרפתית היה מקום מרכזי בתכניותיו המדיניות. האישים המרכזיים שעמדו מאחורי הניסיונות ליישב יהודים בארץ ישראל ובארצות אחרות – שאותם קיווה הרצל למשוך אל מפעלו – היו דוברי צרפתית, וארגונם החשוב ביותר, 'החברה להתיישבות יהודית' (יק"א), ישב בפריז. ומנגד, את ארגונו שלו התכוון הרצל לבסס באנגליה, וספרו נכתב מתוך ההנחה המפורשת שיהודי אנגליה יהיו עמוד התווך שלהתכנית.17 לפיכך, בנוגע לשתי המהדורות, אין כל יסוד להניח שהרצל היה מוכן לסלף את כוונותיו המדיניות ולהשתמש בכותרת שנחשבה בעיניו בעייתית מבחינה רעיונית. באופן דומה, כשאישר הרצל את פרסומה של מהדורה אידית ב-1899, גם היא נשאה כותרת שכדובר גרמנית הוא בהחלט היה מסוגל להבין: היא נקראה די יודישע מדינה ("המדינה היהודית").18
כך, בכל שפה שהרצל שלט בה, תורגמה הכותרת של ספרו כהמדינה היהודית, ולא כמדינת היהודים.19 מעבר לכך, הרצל השתמש בעקביות במונח "מדינה יהודית" בשנים שלאחר מכן, לא רק ביחס לספרו, אלא גם לתיאור המדינה שביקש לייסד. עובדה זו בולטת במיוחד כשבוחנים את מכתביו, שאותם כתב בדרךכלל בגרמנית ובצרפתית: כשכתב בגרמנית, המשיך להשתמש במילה Judenstaat, אך במכתבים שכתב בצרפתית באותם ימים ממש, התייחס תמיד למדינה שרצה לייסד כ-état juif.20 מכאן ברור שהמונח "מדינה יהודית" היה התרגום המועדף עליו למילה Judenstaat. ואכן, השימוש העקבי של הרצל במונח "מדינה יהודית" באנגלית ובצרפתית הוא שגרם להצלחתו העצומה של המונח. במשך יותר ממאה שנה לאחר שהרצל טבע אותו, המשיכו מדינאים בכל רחבי העולם לדבר בעד ונגד רעיון "המדינה היהודית" – לרבות הוועדה הבריטית המלכותית שב-1937 המליצה לראשונה על עצמאות יהודית בארץ ישראל, כמו גם מנסחי החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947, שנתנה הכשר בינלאומי לרעיון זה.
טענתם של אוהדי המושג "מדינת היהודים" כיום היא שכל זה אינו אלא טעות. לדידם, כל מי שמשתמש במונח "מדינה יהודית" בהתייחסו ל-Judenstaat של הרצל אינו מודע לכך שהתחילית הגרמנית Juden- משמעה "יהודים", בעוד שהמילה שמשמעותה "יהודית" היא juedisch. את כוונתו האמיתית של הרצל ניתן להבין רק מן הכותרת הגרמנית של ספרו, וזו דיברה על מדינה שהיא Judenstaat, לא juedischer Staat אילו התכוון הרצל למדינה יהודית, היה נותן לספרו את הכותרת Der Juedische Staat.
אלא שטיעון זה מבוסס כולו על אי-הבנה לגבי הדרך שבה שימשה התחילית Juden- ("יהודים") בגרמנית של הרצל. בחינה של כתביו מגלה שפע של מילים המכילות תחילית זו, שבהן ההתייחסות היא בבירור למשהו "יהודי". כך, למשל, כותב הרצל Judenblatt ביחס ל"עיתון יהודי" (או, ליתר דיוק, "צהובון יהודי"), ו-Judenroman בדברו על "רומן יהודי" שקיווה לכתוב. בדומה לכך, הוא כותב Judenkinder עבור "ילדים יהודים" ו-Judenkongress עבור "קונגרס יהודי". הדרך הברורה ביותר לתרגם מונחים כאלה לעברית, כמו גם לאנגלית ולצרפתית, היא להשתמש בשם התואר "יהודי" – ודומה כי איש לא יבקש להחליף ביטויים כמו "קונגרס יהודי" או "עיתון יהודי" בביטויים מסורבלים כגון "קונגרס יהודים" או "עיתון יהודים". באותה מידה, כשמבקשים לתרגם את המילה Judenstaat לעברית, הבחירה הטבעית והנכונה ביותר היא "מדינה יהודית", המקבילה למינוח של הרצל (Jewish State באנגלית, ו-état juif בצרפתית).
אך גם אם המונח "מדינה יהודית" היה התרגום המוצלח ביותר של המילה Judenstaat לשפות זרות, עדיין קיימת האפשרות שמילה זו היא שמשקפת נאמנה את תפישותיו האמיתיות של הרצל; כלומר, אולי הוא העדיף להשתמש בתחילית Juden- ("יהודים") במקוםבתואר juedisch ("יהודי") בשפת אמו מפני שחש שלחלופה השנייה יש משמעות מסוימת – לפחות בגרמנית – שהיא פחות רצויה?
ברם, גם את האפשרות הזאת סותרות הראיות. למעשה, בדיקת כתביו של הרצל מעלה כי הוא השתמש במונחים Juden- ו-juedisch באופן פחות או יותר חליפי, וכי ככל הנראה לא ראה כל הבדל משמעותי ביניהן. כך, למשל, כשכתב על "השאלה היהודית" השתמש הן ב- Judenfrage והן ב- juedische Frage; עבור "קהילה יהודית" השתמש הן ב- Judengemeinde והן ב-juedische Gemeinde; והצירוף "הרוח היהודית", היה אצלו גם Judengeist וגם juedischer Geist. בדומה, המונח המפורסם Judenblatt ("צהובון יהודי") מופיע ביומניו של הרצל גם כ-juedischesBlatt. ואפילו השפה האידית מופיעה בכתביו כ-Judendeutsch, כמו גם כ-juedischdeutsch. יתר על כן, המילה juedisch אף שימשה אותו כדי לתאר מוסדות של התנועה הציונית כמו ה-Juedische Colonialbank ("הבנק הקולוניאלי היהודי"), שהקים בלונדון במטרה לספק שירותים פיננסיים שיתמכו בפעילותו הדיפלומטית. אילו רצה בכך, היה יכול בקלות לבחור בשם אחר, שאיננו נוקב בשם התואר "יהודי", דוגמת Judencolonialbank. אך הרצל לא עשה זאת מן הסיבה הפשוטה שהתחילית Juden- הייתה אצלו נרדפת למילה juedisch. דהיינו, המונחים Judenstaat ו-juedischer Staat היו בשביל הרצל, ביסודו של דבר, מילים נרדפות.
אבל הרצל היה חייב, כמובן, לבחור בין מונחים אלו. אפשר לתת לספר רק כותרת אחת, והוא ידע שהמונח שיבחר יהפוך לסיסמה ולסמל שישתמשו בו במשך שנים או אולי מאות שנים. ולכן, אם Judenstaat ו-juedischer Staat היו עבור הרצל מילים נרדפות במהותן, מדוע העדיף את הראשונה על פני האחרונה?
אם כי לא ניתן להוכיח זאת בוודאות, נראה ששיקוליו היו ספרותיים במהותם. לא ניתן להתעלם, למשל, מן העובדה שהמילה Judenstaat היא הקצרה יותר והפחות מסורבלת מבין שתי האופציות שעמדו לרשותו בשפה הגרמנית – כשם ש-Jewish state ו-état juif הן החלופות הקצרות יותר והמסורבלות פחות באנגלית ובצרפתית. נוסף על כך, ישנה אפשרות סבירה שהרצל נמשך למילה Judenstaat בגלל ערכה הרב כמשחק מילים בעל מטען אידיאולוגי-ציוני. שיקולים מסוג זה פעלו באופן ברור בבחירת הכותרת לרומן שפרסם לימים, Altneuland ("ארץ ישנה-חדשה"), שהתווה דיוקן אוטופי של ארץ ישראל עתידית. כידוע, כותרת הרומן היא בדיוק משחק מילים מעין זה, בהיותה אזכור מודע לבית הכנסת המפורסם של פראג, Altneuschul ("בית כנסת ישן-חדש").21 כותרת זו נועדה להיות משעשעת כמובן, אך היא גם ביקשה לעמוד על נקודה אידיאולוגית חשובה: יהודי מרכז אירופה ראו ב-Altneuschul את מרכזם הרוחני במשך שש מאות שנה, והרצל קרא להם בעדינות לוותר על בית הכנסת הישן-חדש שלהם ולהחליפו במשהו נשגב יותר – ארצם הישנה-חדשה, ארץ ישראל. משחק מילים זה, על צלילו המתבדח מעט ועל משמעותו העמוקה וכבדת המשקל, הוא אשר הפך את Altneuland לכותרת מוצלחת בעיניו. ביומנו כתב על המונח Altneuland: "זו תהיה מילה מפורסמת".22
האם הרצל חיפש אחר משחק מילים דומה כשטבע את המונח Judenstaat? יש סיבות טובות לחשוב שכן. כידוע, חלק מן היהודים בערי מרכז אירופה בימיו של הרצל חיו ברובע מסוים שלעתים כונה Judenstadt ("עיר היהודים"). אכן, ה-Altneuschul עצמו נמצא ב-Judenstadt של פראג. כאשר קרא לספרו Der Judenstaat, ביקש הרצל להעביר את אותו המסר בדיוק שהדגיש מאוחר יותר בכותרת שהעניק לרומן שלו: הוא קרא ליהודים לעזוב את עירם, את הרובע היהודי שלהם, ולהחליפו בדבר הנשמע דומה, אך הוא למעשה גדול ממנו לאין ערוך: המדינה היהודית.






ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2018