מוזיאון ישראל ואבדן הזיכרון הלאומי

איתן דור־שב

המוזיאונים בארץ מספרים סיפורים רבים, מגוונים וחשובים. רק סיפור אחד נעדר: זה של העם היהודי


בביקורו הראשון במוזיאון ישראל פוסע המבקר בין האולמות בחרדת קודש כמעט. הוא הולך לאורך מסלולי התצוגה, בוחן את יצירות האמנות, את הממצאים הארכיאולוגיים, את אוסף היודאיקה, את גן הפסלים ואת היכל הספר – ובלי ספק מתרשם, כי זהו אחד המוקדים החשובים ביותר לשמירת אוצר היצירות והממצאים שברשות המדינה.

אולם משהו מהותי חסר בחוויית הביקור. במוסד כמו מוזיאון ישראל, המעיד על עצמו שהוא "ממלא למעשה תפקיד של מוזיאון לאומי" (כנאמר בחוברת הסיור שלו), נעלם לחלוטין דווקא סיפור הלאום. לאורך כל אגפיו של מוזיאון ישראל אין כל ניסיון להציג באופן מובנה את תולדות העם היהודי: לא באגף הארכיאולוגי, אשר בו מוצנעים שרידיו של הקיום הישראלי מאז התקופה הכנענית; לא באגף היודאיקה, אשר בו מוצנעים פריטים רבים מחיי הדת והקהילה בתפוצות בלי כל הקשר היסטורי; לא בהיכל הספר, אשר הפך ככל הנראה לאגף ה"שונות", המכיל תצוגות שלא מצאו את מקומן במוזיאון הראשי, כמו שרידים ממרד בר כוכבא ומגילות ים המלח; ובוודאי לא בשאר אגפי המוזיאון, שאינם מתיימרים כלל ליצור זיקה אל העם היהודי ותולדותיו. מבנה המוזיאון ואופן ארגון תצוגותיו כיום מנתקים את הפריטים השונים ממשמעותם ההיסטורית והלאומית, וכך נמנע המוזיאון מלספר את סיפורו הייחודי של העם היהודי, על יצירותיו, הישגיו ואורחות חייו במשך הדורות.
כישלונו של מוזיאון ישראל בכינון ההיסטוריה העשירה של העם היהודי מדאיג דיו. אולם רק מבט מקיף יותר, הבוחן את כל רשת המוזיאונים הראשיים בארץ, מגלה את הבעיה במלוא חריפותה: מסתבר, כי בכל הארץ אין כיום אף מוזיאון הממלא את התפקיד המינימלי של מוזיאון "לאומי" – דהיינו, הצגה כרונולוגית של ארטיפקטים ויצירות בדרך המגלמת את סיפור האומה מראשית היווצרותו, לאורך הדורות ועד היום. בניגוד למקובל ברוב הארצות המפותחות, המשקיעות מאמץ כביר באיסוף של פריטים בעלי חשיבות לאומית-היסטורית ובהצגתם המסודרת, המוזיאונים בארץ מתנערים באופן מוחלט – וכנראה שיטתי – מסיפור הלאום וממקומו בהיסטוריה העולמית. בתרבות המוזיאונים בישראל, סיפור היהודים פשוט – נעדר.
 
לכל מוזיאון יש נראטיב, מעין עלילה, הנובע מהגדרת הנושא שלו ומשרת אותו. מוזיאונים בכלל, ומוזיאונים היסטוריים בפרט, עושים שימוש רב בנראטיבים כדי להעביר את המסר שלהם, ובכך הם נעשים כלי חשוב במיוחד בעיצוב תפישתם ההיסטורית של המבקרים בהם.
כך, כל פריט הזוכה לשטח תצוגה במוזיאון שואב את כוחו לא רק מעצם הצגתו, אלא בעיקר מן ההקשר שהוא נתון בו. עצם הכללתו של מוצג במוזיאון קובעת שמבחינה זו או אחרת הפריט הזה "חשוב", אבל רק האופן שבו הוא משתלב בסיפור-העל של המוזיאון, סיפור הנפרש לפני המבקר במהלך ביקורו, יקבע עבורנו מדוע הפריט הזה חשוב. לדוגמה, מכתב קדום על חרס יקבל משמעות אחת בתערוכה על התפתחות צורת האותיות, ומשמעות אחרת לחלוטין בתערוכה העוסקת בתוכנו של אותו מכתב. אוצרי המוזיאון אינם מציגים פריטים באופן אקראי; כמו עורכים, הם מייצרים סיפור קוהרנטי דווקא באמצעות הזיקה ההדדית והרצף שבין המוצגים – הן על ידי בחירת הפריטים שיופיעו זה לצד זה באותו חלל והן על ידי הדינמיקה של התצוגות, אולם אחר אולם, מן הכניסה הראשית למוזיאון ועד ליציאה האחורית. כך, ברובד העמוק ביותר, מגדיר האוצֵר את המשמעות "האמיתית" של הפריטים. הקשר זה יכול להיות נושאי, גיאוגרפי, אמנותי או אפילו אסוציאטיבי (בתערוכה על אגדות ילדים והשפעתן על כיבוש הירח). אך בדרך כלל מוזיאונים נשענים בעיקר על נראטיבים כרונולוגיים – בין אם הם מספרים על התפתחות הזרם האימפרסיוניסטי באמנות על ידי הצגת הציורים, ובין אם הם מספרים על התפתחות הדינוזאורים תוך הצגת מאובנים.
אין למעט בחשיבותם של נראטיבים בקביעת השפעתו של המוזיאון. הצגת פריטים מקוריים בסדר כרונולוגי היא אמצעי רב-רושם; במהלך השנים חולפים בכל מוזיאון מכובד מאות אלפים, אם לא מיליונים, של מבקרים – תיירים, אנשי ציבור, ובייחוד תלמידי בית ספר החווים בצורה בלתי אמצעית את הסיפור המתפתח מול עיניהם. הם אפילו אינם צריכים לקרוא את ההסברים על תיבות התצוגה כדי להפנים את משמעות המוצגים. מבנה המוזיאון מדבר בעד עצמו. כך מהווים המוזיאונים הגדולים גורם חשוב בעיצוב תפישותיו ההיסטוריות והתרבותיות של כל הבא בשעריהם.
אין להתפלא אפוא על כך שבמדינות רבות, לצד מוזיאונים לאמנות, למדע, או אפילו למסים, פועל גם מוזיאון מרכזי, המספר את סיפורה ההיסטורי של החברה בכללותה. מוזיאון זה אינו רק מקום לריכוז אוצרות התרבות ונכסי הלאום החשובים ושימורם "למען הדורות הבאים", אלא גם גורם מכונן בזהות העצמית של אזרחי המקום. כדוגמאות ניתן להביא את רשת המוזיאונים "הסמיתסוניאן" בארצות-הברית (ובייחוד את המוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקנית), את המוזיאון ההיסטורי בגרמניה, את המוזיאון הלאומי להיסטוריה יפנית "רקיהאקו" ואת המוזיאון ההיסטורי באתונה.
ממדינה כמו ישראל, שמצד אחד, סובלת מחוסר ודאות עמוקה לגבי זהותה הבסיסית, ומצד אחר, מתברכת בעבר עשיר ואוצרת במחסניה אין-ספור ממצאים מתקופה של שלושת אלפים שנה – ממדינה כזאת היינו מצפים שתתכבד בכמה וכמה מוזיאונים חשובים שיתארו, מזוויות שונות, את תולדותיה של האומה. ברם, פני הדברים אינם כאלה. סקירת המוזיאונים הראשיים בארץ מגלה כי אין בה ולו מוזיאון אחד המציב את סיפורו של עם ישראל במרכז התמונה, או אפילו עושה שימוש בחלק מהפריטים לשם הצגת הסיפור הלאומי. אפשר שהמוזיאונים האלה, ובראשם מוזיאון ישראל, נחלו הצלחה כאכסניה לפריטים החשובים ביותר, אך כמספרי הסיפור היהודי הם נכשלו כישלון חרוץ.
 






קיסר או קאטו

אסף שגיב

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017