הדרך שבה בחרה ממשלת ישראל להתמודד עם המשבר האחרון ביחסים עם תורכיה עוררה גל של ביקורת פנימית מצד אנשי ציבור וישראלים מן השורה. אולם למרבה הצער, במהלכיה של ישראל לא היה משום חדש: שוב ושוב אנו עדים לשפלות הרוח שמפגינה ישראל לנוכח יחס מקומם שהיא סופגת מצד אומות העולם. שורשיה של התנהגות זו עמוקים ומסועפים. במובנים רבים היא מהווה סרח עודף של הפוליטיקה היהודית הגלותית, שאילצה את ראשי הקהילות להתרפס כדי לזכות בחסדי אדונים נכריים. בעקבות אותם הרגלים עתיקים יומין, נוטים מנהיגיה של ישראל ונציגיה בזירה הבינלאומית לשכוח את ההבדל בין דיפלומטיה לשתדלנות, ומתקשים להבין כי מדינה ריבונית חייבת לעמוד על כבודה מדי פעם, גם אם יש בכך כדי ליצור לפרקים מתיחות ביחסיה עם בעלות ברית ועם ידידות.